אֵיכָה היא קריאה. שאלה עתיקה שנשאלת ברגעים שבהם המציאות נסדקת.
היצירה מציבה את הצופה בתוך מרחב של שבר: בית חרב, חפצים פזורים וזיכרונות שנותרו ללא בעלים. מתוך ההריסות עולה שאלת ה“אֵיכָה” – שאלת הכאב, האובדן וההתבוננות במציאות שנשברה.
העבודה נעה בין אתמול למחר, בין חורבן לתקווה, בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי. דרך שפה בימתית־חזותית מינימליסטית נבחן המתח שבין שבר לתיקון, ובין ייאוש לאפשרות של עתיד אחר. זהו מסע של שהות, הקשבה והתכנסות, המבקש להאיר את המקום שבו הכאב פוגש תקווה, ולשאול כיצד מתוך ההריסות ניתן להתחיל ולדמיין מחר.
